אני לא רוצה להיות זומבי!

אני לא רוצה להיות זומבי! זאת האמירה הכי נפוצה של מי ששוקלים לקחת תרופות פסיכיאטריות.

קיימות גם גרסאות מרוככות יותר לאותה אמירה: "התרופה לא תעשה אותי איטית? לא תדכא את המוח שלי? אני לא רוצה תרופה שתעשה אותי אדישה, חסרת רגש".

אנשים חוששים מתופעות הלוואי של התרופות.

ישנו גם החשש הנפוץ לפתח תלות בתרופות. "אם אתחיל, לא אוכל להפסיק לעולם".

אני חייבת להגיד כי החששות האלו לא לגמרי מופרכים. יש להם בסיס. התרופות הפסיכיאטריות הראשונות שהוזכרו בתרבות הפופולרית מונצחות בסרטים כגון "נפלאות התבונה" (2001) עם ראסל קרואו, והסרט "תופעות לוואי" (2013) עם ג'וד לאו.

אבל באיזה סוגים של תרופות מדובר? איזה תרופה גורמת לאיזה תופעת לוואי?

ניתן לחלק את התרופות הפסיכיאטריות ל3 קבוצות עיקריות:

נוגדי פסיכוזה נוגדי דיכאון תרופות הרגעה ושינה.

עד שנות החמישים לא היו תרופות פסיכיאטריות. בשנת 1952 שווקה לראשונה התרופה כלורפרומאזין (Chlorpromazine) כחומר הרדמה לשימוש בניתוחים. היא נוסתה לראשונה על מטופלים פסיכיאטרים במחלקות אשפוז עקב השפעתה המרדימה. הרופאים שמו לב כי לאחר מספר שבועות של שימוש בכלורפרומזין התנהגותם של המטופלים השתפרה, מחשבות השווא וההזיות נעלמו! הרופאים ביקשו לחקור מה מנגנון הפעולה של התרופה וגילו כי היא מדכאת את הדופמין מסוג 2 . כך נוצרה התאוריה הראשונה המסבירה את הסיבה לפסיכוזה – התאוריה הדופמינרגית שלפיה עודף הדופמין באזורים שונים של המח הינו הסיבה למחשבות שווא, אי שקט והזיות. מיד התחילו לייצר תרופות אנטי דופמינרגיות (מורידות רמת דופמין). התרופה הבאה שנוצרה אחרי כלורפרומזין היתה הלופרידול (Haloperidol), הנחשבת ליעילה ביותר וסדרה ארוכה של תרופות דומות.

אבל כאן מתחילה גם הבעיה של תופעות הלוואי הקשות הנגרמות ע"י התרופות הללו (המכונות תרופות אנטי פסיכוטיות קלסיות או דור ראשון).

ירידת הדופמין בגזע המח גורמת לתסמונת דומה למחלת פרקינסון המכונה פרקינסוניזם- נוקשות שרירים, רעד בידיים, ואיטיות. עם הפסקת התרופות התופעות האלו נעלמות. בנוסף, אצל חלק מהאנשים שימוש ארוך טווח בתרופות אנטי פסיכוטיות קלאסיות מוביל לתנועות בלתי רצוניות – טרדיב דיסקינזיה. דבר שלישי, ירידת הדופמין באזור הקדמי גורמת לדיכוי קוגניטיבי מסוים.

מכאן בעצם מגיע הביטוי זומבי. מצד אחד, התרופות האנטי פסיכוטיות הקלאסיות שינו את חייהם של מטופלים הסובלים מסכיזופרניה. הם יכלו להשתחרר מבתי החולים, לנהל חיים בבית, חלקם אף השתקמו. מצד שני, הם שילמו מחיר כבד בצורת תופעות לוואי.

יחד עם התפתחות התרופות האנטי פסיכוטיות, התגלו גם נוגדי הדיכאון – טריציקלים. לצד השפעותיהן החיוביות, גם הטריציקלים גרמו לטשטוש, ערנות מופחתת, עלייה במשקל ועוד. בשנות ה60, נכנסו לשימוש רחב תרופות הרגעה ושינה ממשפחת הבנזודיאזפינים. בהתחלה היה נראה כי מדובר בתרופת פלא – בנזודיאזפינים ניתנו כמעט לכל אחד. מטופלים עם דמנציה, חרדה, הפרעות שינה ואף לילדים בריאים במוסדות חינוך על מנת לשמור אותם רגועים וממושמעים (כמו שניתן לראות בסדרה גמביט המלכה למשל). זה נמשך עד אמצע שנות ה70, כאשר התגלה הפוטנציאל ההתמכרתי הגבוה של התרופה. השימוש בבנזודיאזפינים עדיין רווח כיום. לדעתי הדרך הנכונה ליטול אותם היא במצבים של חרדה, אי שקט ומצוקה לתקופות קצרות ולהימנע משימוש קבוע.

יש לציין את הקלוזאפין\לפונקס, תרופה אנטי פסיכוטית יעילה מאוד ללא תופעות לוואי מוטוריות וקוגניטיביות ששווקה לראשונה בשנת 1972. זו הייתה התרופה הלא-טיפוסית הראשונה אשר היוותה השראה לדור השני של התרופות הפסיכיאטריות.

במהלך השנים חוקרים וחברות התרופות חיפשו באופן קדחתני אחר חומרים בעלי אותן השפעות חיוביות עם פחות תופעות לוואי. בשנות ה90 התפשט הדור השני של התרופות האנטי פסיכוטיות, כגון ריספרידון\ריספרדל, זייפרקסה, סרוקוול, אריפליי וכו'.

באותה תקופה נכנס לשימוש דור חדש של תרופות נוגדות דיכאון המבוססות על עיכוב קליטת סרוטונין או עיכוב קליטת סרוטונין ונוראדרנלין, או בשמן המוכר יותר SSRI & SNRI.

תרופות הדור השני, הן האנטי פסיכוטיות והן האנטי דיכאוניות, הרבה יותר ידידותיות לגוף מאשר תרופות הדור הראשון. הן לא חפות לחלוטין מתופעות לוואי, אולם התופעות הללו חולפות עם הפסקת הנטילה ולא גורמות נזק בלתי הפיך לגוף. אפשר להשתמש בהן במשך עשרות שנים בלי לגרום נזק לכבד, לכליות או למערכות אחרות בגוף. ניתן אפילו להמשיך ליטול אותן במהלך ההיריון.

שימוש בתרופות אנטי פסיכוטיות ודיכאוניות יכול למנוע התפתחות של מחלות בהן הסטרס הוא גורם משמעותי כגון יתר לחץ דם, אסתמה, אולקוס, גסטריטיס ועוד.

לסיכום, חשוב להבין שהשד לא תמיד נורא כמו שנדמה לנו. התרופות הפסיכיאטריות עברו גלגולים רבים והתפתחו לאורך השנים. ישנם אנשים שבשבילם תרופות כמו ציפרלקס או פרוזאק הן משנות חיים – התרופות שחררו אותם חרדה, מחשבות טורדניות שליליות ומצב רוח ירוד (במילותיה של אחת המטופלות שלי "בזכות הציפרלקס אני הגרסה הכי מזוקקת של עצמי"). ישנם גם מטופלים אשר חווים צמצום רגשי כשהם נוטלים תרופות כמו ציפרלקס וישנם כאלו שלא מגיבים לתרופות כלל. כל עוד נוטלים את התרופות באופן מבוקר ובייעוץ רפואי, אין מה להפסיד מלנסות. בעיני, נטילת תרופות תמיד צריכה להיות מלווה גם בהפחתת גורמי סטרס ובחיפוש אחר אורח החיים שהכי מתאים לנו וגורם לנו לסיפוק.